דיני עבודה

דיני עבודה

במדינת ישראל כמו בשאר המדינות העולם המודרני קיים מערך חוקים שנחקקו במטרה להסדיר את יחסי העבודה שהם בעצם היחסים שבין עובד למעביד ובין כלל העובדים והמעסיקים למדינה. הסדרת היחסים המדוברים קרויה: דיני עבודה

בין החוקים העיקריים אשר נכללים במסגרת הדינים הללו ניתן למצוא את: חוק פיצויי פיטורין, חוק שעות עבודה ומנוחה, חוק חופשה שנתית, חוק העסקת בני נוער, חוק הסכמים קיבוציים, חוק עבודת נשים, חוק שכר מינימום ועוד חוקים נוספים. סך הכל מדובר על 21 חוקים שונים במסגרת “דיני עבודה”. הסמכות הבלעדית בישראל לדיונים בענייני עבודה נתונה בתי הדין לעבודה אשר פזורים במחוזות השונים ברחבי המדינה, בהתאם לחוק בתי הדין לעבודה התשכ”ט- 1969.

עד לביטול העבדות ולאחר המהפכה התעשייתית במחצית המאה ה19, שוק העבודה התנהל כמו שוק העבדים. המעסיקים הבורגנים התעמרו בעובדים, ניצלו אותם והפיקו מהם מקסימום עבודה במינימום תמורה כספית. ניתן לומר שאז התייחסו לעובדים כמוצר ולא כאישיות בעלת רגשות, רצונות ועוד. תנאי העבודה היו לא טובים כלל בלשון המעטה ולא פעם הם סיכנו את העובדים ובמיוחד את אלה שעבדו במפעלי התעשייה ובמכרות. המעבר לייצור תעשייתי וטכנולוגי גרם לכך שלא מעט בעלי מלאכה שעבדו עם הידיים הוחלפו בעובדים בעלי השכלה רחבה יותר ומיומנות מקצועית. בשל השינוי במעמד העובדים, חלו גם שינויים בהתקשרות שלהם בין עובד למעביד שבוצעה על ידי חוזה, אך יחד עם זאת תמיד הנוסחה בחוזה הייתה לטובת המעסיק ולרעת העובד. בשל כך, החלו לקום ארגוני מתנדבים למען הקהילה שפעלו לזכויות עובדים, החל הליך התמקצעות של מקצוע העבודה הסוציאלית ומפלגות באירופה החלו לקרוא תיגר על ממשלות קפיטלסטיות. עם הזמן למגרש הפוליטי נכנסו שחקנים חדשים שיש להם אידיאולוגיה של זכויות עובדים והגנה על העובדים מפני עושק וניצול של מעסיקים. כך נולד בעצם הענף של משפט העבודה שהתכלית שלו היא להבטיח שהכבוד והחירות של העובד ישמרו ויהיו מוגנים מפני המעסיק.